<h1>אבודרהם הלכ' ברכות שער רביעי</h1>
<h2>דף לה.</h2>
לבאר הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה. ראיתי לכתוב ברכה זו סמוכה לברכת שהכל שהיא דומה לה, וכמו שברכת שהכל כללית, כך ברכת בורא פרי האדמה כללית לפירות הארץ ופירות האילן כדתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. ומזה הטעם היא ברכת בורא פרי האדמה חשובה מברכת בורא פרי העץ. נקוט האי כללא בידך כל שתחלתו בורא פרי האדמה סופו בורא נפשות רבות. סימן לידע אי זהו פרי האדמה או פרי העץ אמרינן בגמרא היכא דאי סלקת לפירא איתא לאילנא בורא פרי העץ. והיכא דאי סלקת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים וירקות ב"פ האדמה. ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. וכל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה. סימן אחר כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי עץ. אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזרעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. מכאן כתב ר"י תותים הגדלים בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהם ב"פ העץ שמין אילן הם. וה"ר יוסף טוב עלם כתב שמברכין עליהם בורא פרי האדמה, לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן דיבשין טרפיה בסתוא וכלו לגמרי גוזזים וטרפי והדר פארי משרשין דיליה מברכין עליו בורא פרי האדמה. והרא"ש נוהג כר"י.
<h2>דף לו.</h2>
הצנון מברכין עליו ב"פ האדמה ואע"פ שסופו להתקשות אדעתא דהכי נטעי ליה. הכוסס את החטים בין כסס אותן חיים בין שעשה מהן קליות בין שבשלם בקדירה כשהם שלימים הואיל ולא באו לכלל עלויין לעשות מהם פת או מעשה קדרה מברכין עליהם ב"פ האדמה. ובברכה אחרונה כתב בהלכות גדולות בורא נפשות רבות וכן כתב רשב"ם והתוס' נסתפקו בה אם היא בורא נפשות רבות או מעין שלש על כן כתבו שיש ליזהר שלא לאכול חטים חיים או שלוקות בעינייהו אלא בתוך הסעודה שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל כדתנן ועל כלם אם אמר שהכל יצא. אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה. הכוסס את האורז או את הדוחן מברך ב"פ האדמה. וכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה. ולכן האוכל אותם בי"ה פטור. ופי' כוסס שאוכלם חיים שלא כדרך בני אדם. השומשמין מברכין עליהם בורא פרי האדמה. טחנן מברכין עליהם שהכל על שמנן ופסולת שלהם מברכין בורא פרי האדמה. הזנגבילין כשהם רטובים מברכין עליהם בורא פרי האדמה וכשהם יבשים לא כלום מפני שהם תבלין ואינם אוכל שאין דרך העולם לאוכלם חיים כי אם לערבם עם שאר דברים והוא הדין גירופי"ל הקנה שקורין לו קניל"א בלע"ז בין רטוב בין יבש מברכין עליו בורא פרי האדמה שאינו עיקר הפרי אלא קליפת עץ ונאכל גם יבש.
<h2>דף לו:</h2>
הבוסר כל זמן שאינו כפול הלבן אינו חשוב פרי ומברכין עליו ב"פ האדמה ומשהיה כפול הלבן ואילך מברכין עליו בורא פרי העץ. ואם הוא מסופק אם הוא כפול הלבן או לא מברך עליהם ב"פ האדמה, דתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא. והחרובין מברכין עליהם ב"פ העץ משישרשרו פי' משיראה בהן כמו שרשרות של חרובין. וקודם לכן ב"פ האדמה. והזיתים מברכין עליהם ב"פ העץ משיניצו פי' כשיהיה הנץ סביבם וקודם לכן ב"פ האדמה. ושאר כל האילנות משיוציאו פרי חשובין לברך עליהם ב"פ העץ. וכבר אמרנו בכלל שהכל שעל השלקות וכיוצא בהן שנתבשלו ואשתנו לעילויא מברכין עליהם ב"פ האדמה (ברכות לט). ומי השלקות דינן כשלקות עצמן ומברכין ב"פ האדמה. ואע"פ שאין בו אלא טעם הירקות. ואינו דומה למי פירות דאמרינן זיעה בעלמא הוא לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי. וכתב הרא"ש דוקא כשבשלם בלא בשר אבל אם בשלם עם בשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברכין עליו שהכל. הומלתא דאתי מבי הנדואה מברכין עליו ב"פ האדמה פרש"י הומלתא ליטואר"י בלע"ז והיא מרקחת בשמים. הצלף והוא הנקרא בערבי כבא"ר על העלין ועל התמרות שהן הלולבין אע"פ שסופם להתקשות ואינן עיקר הפרי הואיל ונטעו להו אדעתא דידה אינו מברך שהכל כמו בלולבי גפנים וכיו"ב אלא ב"פ האדמה ועל הקפרס והוא הפרח הנושר ועל האביונות שהם גוף הפרי והם כעין זיתים מברך בורא פרי העץ.
